אני אוהבת לכתוב, אני אוהבת מילים, אני אוהבת לגלגל משפטים בראש ואז להפריד ולחבר מחדש פעם בצורה כזאת ופעם אחרת, אבל זה לא מספיק לי, אני אוהבת לספר סיפור, קצר, באורך של שיר.
כשאני כותבת שיר, משתדלת לתאר סיטואציה עם התחלה, אמצע, סוף ואם מסתדר גם מסר.
כותבת על החיים שלי, לא מסננת, כותבת כל הזמן על כל דבר, כשעצוב, כששמח, על קושי, על תקווה, על אכזבה, על הגשמה וגם על טיול ברחוב. כותבת גם על סיטואציות של אחרים שנפל בחלקי להיות עדה, להביט מהצד ולתעד בלי לשפוט. לפעמים הסיטואציות שלי מתערבבות עם סיטואציות של אחרים כמו צבעים על בד שיוצרים צבע חדש.
כשאני בתהליך של כתיבת שיר זה מרגיש כמו טיפול נפשי רגשי עם עצמי כי אני חופרת בעצמי ודשה עם עצמי בנושא מכל הכיוונים שלו, מנסה למצוא הקשרים, סיבות ותשובות לצד חרוזים, מקצב ומשקל. שירים שסיימתי לכתוב ולהלחין משחררים ממני את העיסוק בסיטואציה וברגע מורידים ממני שקים של בטון מהכתפיים.
החיבור שלי לשיר משתנה כל פעם שאני שרה אותו, הכל בהקשרים של מה עבר עלי באותו יום, באותה שעה, באותה דקה. האם קשה לי או רע לי היום ואני צריכה חיזוק או האם עבר עלי יום נהדר ואני מחזקת את מי שמקשיב, כל פעם השיר יכול להישמע שונה.
למעשה שאני שרה את השיר אני בתפקיד השחקנית שמתחברת לטקסט אבל החוויה כבר לא רק שלי, היא של כולם, כל אחד ואחת יכולים להתחבר לשיר מהמקום האישי.
אם מישהו או מישהי יכולים ללמוד מהחוויה או לצמוח ממנה או פשוט להתרגש ולהזיל דמעה עצורה, עשיתי את שלי.