החופש לבקש, הגדולה לקבל הרבה מעבר.

לפני כשנתיים, מצאתי את עצמי ללא עבודה.
הסתובבתי אובדת עצות וידעתי שאני חייבת למצוא פתרון כדי שאוכל לשלם את החשבונות בחודש העוקב.
נזכרתי בלקוח שבכל פעם שהיינו נפגשים, היה אומר לי, "אם את צריכה עזרה במשהו, אל תהססי לפנות אלי". למרות שהיססתי, בחרתי להתקשר אליו ולבקש עזרה במציאת עבודה (תוך כדי כתיבת שורות אלו אני מביטה על התאריך ומבינה כי השיחה הזאת התבצעה בדיוק היום לפני שנתיים).
הוא הציע לי משרה כעוזרת אישית. העוזרת האישית שלו.
משרה שכנראה המציא עבורי,
פשוט כי כוונתו לעזור הייתה מלאה וכנה.
אחרי חצי שנה התגלתה אצלו מחלת הסרטן. סרטן אלים שלא אפשר הרבה סיכוי…
ליוויתי אדם מדהים, שפרגן לי, העצים אותי והעריך את מה שאני עושה עבורו במסע מרגש, מפחיד, עצוב חומל ואוהב.
שוחחנו שעות. בגיל 60, בשיא העשייה והפעילות של חייו, הכל עצר.
מה שנצרב בי בשיחות אלה היא ההכרה שאין בו חרטה על משהו שלא עשה או לא הספיק.
הוא הגשים חלומות על בסיס קבוע.
בשיחות שלנו, התכוננו גם ליום שאחרי.
ידענו שזה יגיע. הוא ילך לעולמו.
ואני? אני אצטרך לבחור האם אני מוכנה להקשיב ללב ולהגשים את החלום שלי.
דברנו על האלבום ועל מסע ההופעות, הוא ייעץ וגם נתן לי את הדחיפה להקשיב ללב. כל כך רציתי להשמיע לו את השירים, לא הספקתי.
מאז שנפרדתי ממנו בסוף אוגוסט 2017, לא חלמתי.
הפסיקו להופיע לי חלומות.
הרגשתי שאני "על אוטומט" ממוקדת מטרה להוציא לעולם את החלום.
בחריצות, בנחישות אבל הנשמה שלי בוערת על אש קטנה מאז שהוא נפטר.
הלילה חלמתי בפעם הראשונה מאז לכתו.
הוא הופיע לי בחלום. חלמתי עליו.
הרגשתי כמה הוא שמח שאני עושה את מה שתכננו יחד.
אני מתגעגעת אליך יוסי.